דניס רודמן - "התולעת", "הטווס" או אולי בכלל מלך החיות?

דניס רודמן, אגדת כדורסל, היה חלק בלתי נפרד משושלת הבולס הבלתי נשכחת בשנים 1995 עד 1998, וזכה עמה בשלוש אליפויות. כתבה צבעונית על השחקן הכי צבעוני ב-NBA. 

במרוצת השנים דבק ברודמן כינויו, "התולעת", בשל יכולותו הפנומנלית להשתחל בערמומיות לכל פינה במגרש כדי להשיג את הכדור.
לי תמיד הוא הזכיר טווס, זה שפותח את שלל נוצותיו המרהיבות והצבעוניות, וזועק לתשומת לב במפגן מרהיב של אהבה עצמית (יש הטוענים שנוהג להראות לנקבה עד כמה הוא "גבר" שאינו מפחד מאויביו). דניס רודמן היה הטווס הגדול ביותר שהספורט האמריקאי הוציא, עם תספורות מטורפות שמשנות צבע מדי ערב, אינספור עגילים, חתונה עם עצמו בתוך שמלת כלה, השתתפות בקרב ראווה של WWF (ה-WWE כיום) בזמן סדרת גמר,  בעיטה בצלם בזמן משחק, רומנים מתוקשרים עם מדונה וכרמן אלקטרה, קריאת עיתון בזמן שהוא יושב על ספסל במשחק מקצועני, השתתפות בסרטים הוליוודיים ועוד אין ספור סיפורים הזויים.

מתעופף לעוד כדור אבוד. נלקח מכאן

מי שמכיר את דניס רודמן באמת יודע שמאחורי התחפושות מסתתר אחד השחקנים הביישנים והמופנמים ביותר, כזה שלא מסתכל כמעט לאף אחד בעיניים, כזה שאי אפשר לנהל איתו שיחה של יותר מחצי דקה וכזה שזורק את העונשין מהר מהר כדי שלא יתרכזו בו שאר השחקנים, הצופים ומצלמות הטלוויזיה. זה אותו דניס רודמן שהיה ידוע בקרב עובדי הנקיון של האולם, מחזירי הכדורים, מביאי המגבות והמאבטחים כבן אדם נחמד שתמיד מברך לשלום ומתנהג אליהם כאילו היו חברי ילדות. רודמן התחבר בזמן המכללה עם ילד דחוי אחר שסבל מחרם והתעלמות מצד החברה, ושיקם לו את החיים למעשה. על מנת להכיר את החידה הזאת שנקראת דניס רודמן,  את האישיות המדהימה והמורכבת שלו, ומעל הכל את אגדת הכדורסל הענקית הזו, צריך כמו בכל סיפור טוב, להתחיל דווקא מהאמצע.


בשנת 83', דניס רודמן בן 22. זה בערך הגיל שבו אגדות כדורסל מסיימות את הקולג' במקרה הרע, ובמקרה הטוב כבר עם ניסיון של שנתיים-שלוש ב-NBA, מלאות בהישגים אישיים. בגיל הזה הטווס שלנו גורש מהבית, הפך למעשה להומלס, וישן אצל חברים מזדמנים כדי שתהיה לו קורת גג ללילה. ללא בית ובלי קבוצה לשחק בה, בלי עתיד לחלום עליו ובלי כסף לגמור את היום, זה היה מצבו של דניס רודמן בגיל 22.
אם הייתם אומרים לו אז, ב-1983, שהוא יכנס להיכל התהילה של משחק הכדורסל, יזכה בחמש אליפויות, יהיה מלך הריאבונדים בליגה הטובה בעולם במשך שמונה שנים רצופות, ישתתף פעמיים באולסטאר ויעמיד ממוצע של 18.7 ריבאונדים למשחק במשך עונה שלמה, הוא היה נותן בכם מבט נוקב ואומר: "לא יודע מה לקחת, אבל אני אשמח שתביא לי גם מהחומר הזה".


דניס רודמן נולד בניו ג'רזי וגדל בדאלאס, למעשה בלי אבא. כשלבנו מלאו חמש שנים עזב פילנדר רודמן ג'וניור, לשעבר טייס בחיל האוויר האמריקאי, את הבית ועבר לפיליפנים. אבא רודמן השאיר את שירלי רודמן לגדל את דניס ושתי אחיותיו. אם המשפחה עבדה בשלוש-ארבע עבודות בו זמנית. באותם ימים, גם אחיותיו של רודמן הצעיר שיחקו כדורסל, ואף קיבלו את רוב תשומת הלב כיוון שנחשבו לכישרונות יותר גדולים ממנו. הוא היה הברווזון המוזר במשפחתו. אביו השתקע בפיליפינים ולא ראה את דניס יותר משלושים שנה. האבא מספר שיש לו בסביבות 24-26 ילדים מהפיליפינים, בעוד רודמן הבן מספר כי הוא הבכור ל-47 אחים ואחיות!
רודמן היה צעיר מפוחד, בודד וחסר ביטחון. ללא דמות מחנכת בבית, מוקף בבנות שהתייחסו בעיקר לעצמן ולקריירה שלהן, הוא היה כל-כך ביישן וחסר ביטחון שהוא מספר על עצמו שחשש שהוא הומוסקסואל בנעוריו בגלל חוסר הביטחון ליד בנות. איבד את בתוליו לראשונה בגיל 20 לזונה, מה שהוא תיאר לאחר מכן כ"חוויה לא נעימה במיוחד" (זה אותו אחד שניהל רומן ארוך ומתוקשר ואף התחתן עם אחת הנשים הנחשקות אי פעם). כאמור, רודמן גדל בטקסס, לא מקום שידוע בסובלנות ואהדה כלפי חבר'ה שחורים מהשיכונים.


את תחילת קריירת הכדורסל שלו עשה בתיכון, אבל הוא היה נמוך מאוד בעונתו הראשונה והתנשא רק לגובה 1.68 מ'. הוא בכלל רצה לשחק פוטבול, ובכל שנותיו בתיכון לא נחשב לעילוי בשום ענף. גם בקבוצת הכדורסל של התיכון הוא הזכיר יותר את רגב פנאן מאשר את האגדה שאליה הפך. לאחר סיום התיכון הוא הבין שאין לו מה לעסוק בספורט והתחיל לעבוד במשרה מלאה כשרת (עובד צוות הנקיון) בשדה התעופה הסמוך למגוריו.
בזמן תקופתו כשרת בשדה התעופה, אירע אירוע ששופך מעט אור על דמותו של דניס. בעודו במשמרת לילה של שדה התעופה בדאלאס, דניס פרץ לחנות וגנב שעוני יד. את השעונים הוא לא ענד בעצמו, לא מכר לאנשים ברחוב (וזה לא שהוא היה עשיר, הוא בכל זאת עבדת בנקיון..) אלא פשוט גנב את השעונים כדי לפנק את החברים. לאחר שהוא הואשם בשוד, אסף את השעונים מחבריו אחד-אחד והחזיר אותם לבעל החנות, ובכך נגמר הסיפור. יש כאלה שיראו בו פושע וכאלה שיראו מישהו שמוכן להסתכן בשביל חבריו. לימים, החברים שלו היו שחקני כדורסל, אבל גם על המגרש הוא תמיד היה שם בשביל חבריו. מה שבטוח, באותה תקופה הוא היה "ילד רחוב". זה גם האירוע המחולל שבעטיו דניס לא הורשה לחזור לביתו, בעצם גורש מהבית, והחל לעבוד בעבודה "מפוארת" נוספת - שטיפת מכוניות.


לפתע, משום מקום, בשנות ה-20 לחייו, בעודו שוטף רכבים של אנשים אחרים תמורת מחייתו, חל זינוק משמעותי ופתאומי בגובהו. מי שהיה עד לא מזמן 1.70 מ' בקושי, צמח ל-1.98. הגוף הפך לאתלטי, השרירים נמתחו ובעזרת הנתונים הללו חזר לשחק כדורסל, והפעם הכישרון החל לצוץ אצלו. רודמן החליט לתת לכדורסל הזדמנות נוספת, ולנסות להיכנס לקולג'. ממש כמו בסרטים, הנה הגיעה ההזדמנות השנייה.
אבל לא כמו בסרטים, במציאות, מה אתם מצפים שיקרה עם ילד רחוב, שמעולם לא התחייב למשהו ומעולם לא חונך כראוי, שנכנס פתאום לקולג' אחרי שלוש שנים שהוא חי מחוץ לבית ועובד בעבודות מזדמנות?
צדקתם, הוא הפסיק מהר מאוד לשחק וחזר לסורו, אורח החיים בקולג' לא התאים לו יותר מדי. ככל הנראה שגם חברתית היה לו קשה.
כך שוב, בגיל 22, אחרי שני ניסיונות כושלים לעסוק בכדורסל, מצא עצמו דניס ברחוב. בלי שום דבר בכיס ובלי שארית של חלום בתחום הכדורסל. מזכיר לכם מישהו שאתם מכירים?


אבל מה לעשות, בשנות השמונים לא היה אייפון, פלייסטיישן, ממיר רב-ערוצים וטאבלט להעביר בהם את הזמן. לדניס אפילו לא היה כסף, שלא לדבר על מקום מגורים מסודר. כדי להעביר את הזמן הפנוי שלו הוא שיחק כדורסל להנאתו בשכונה. כמו בסיפור מהאגדות, השמועה נפוצה מפה לאוזן, והשמועה הגיעה עד לצוות המאמנים במכללת אוקלהומה מהמחוז הדרומי-מזרחי של ליגת ה-NAIA. לא מכללה גדולה, לא ממרכז הבמה, אבל סוף כל סוף מישהו מעוניין ברודמן. משימת גיוסו של רודמן לשורות המכללה הייתה מסובכת. לא הייתה לו כתובת, לא היה לו בית והוא בעצמו לא ממש רצה לנסות עוד פעם להיות מקצוען. אבל, בסוף זה קרה. אנשים מהמכללה הצליחו להגיע אליו. הם הציעו לו מלגה מלאה תמורת זה שישחק כדורסל במכללה.
רודמן, שכבר התייאש מכדורסל מקצועי, לא היה יכול לוותר על "חיי המותרות" שהגיעו יחד עם ההצעה: מיטה קבועה, קורת גג, ושלוש ארוחות חמות ביום. האלטרנטיבה היחידה בעלת תנאים זהים הייתה בבית הסוהר, ולכן ההחלטה הייתה קלה עבורו, וכך הפך רודמן מהומלס/נווד לפורוורד מכללת אוקלהומה.


מה שמפתיע, אפילו כיום אחרי שהפך לאגדה, הוא שבעונתו הראשונה במכללה העמיד רודמן ממוצעים של 13 ריבאונד ו-26 נקודות (!). כן, דניס רודמן היה בהחלט מסוגל "לשים את הכדור בתוך הטבעת". זו לא הפעם האחרונה שדניס רודמן הוכיח שהוא יכול לקלוע. מאוחר יותר, העמיד ממוצעים של 36 נקודות בליגת הקיץ של ה-NBA. בעונתו השנייה בליגה של הגדולים קלע 11.6 נק' למשחק.
ממה שזכור לרובנו, דניס רודמן היה מה שמכונה "נגר", כזה שתורם רק בצד אחד של המשחק. מה שרובנו שוכחים זו העובדה שרודמן היה חלק חיוני באחת מקבוצות ההתקפה הטובות של שיקגו, ושהיה לו חלק מרכזי בהתקפת המשולש של הבולס. לזה עוד נגיע.

הילד הרע של הבד בויז. נלקח מכאן

אחרי שלוש שנים מוצלחות באוקלהומה (פעמיים הוביל את הליגה האזורית בממוצע ריבאונדים), רודמן נבחר בסיבוב השני בדראפט 1986 על-ידי דטרויט פיסטונס, והפך חבר בקבוצת "הבד בויז" המפחידה מעיר הבוכנות. רודמן השיג את חלום ה-NBA, והתאמן תחת הדרכתו של צ'אק דיילי. דיילי היה דמות מפתח בחייו של "התולעת", ונראה שרודמן מצא לו בית חם בדטרויט. כבר אחרי ארבע ב-NBA, רודמן ביסס את מעמדו כשחקן ההגנה הטוב בליגה. כאחד שגדל בשכונות, לא קיבל כלום בחיים שלו במתנה, הוא הסתגל היטב לדטרויט הקשוחה של סוף שנות השמונים, והיה בורג חשוב בשתי האליפויות שלה בסוף העשור. אגב, פעמיים ניצח את הבולס בפלייאוף. "הבד בויז" של הפיסטונס, שמו רף חדש לקשיחות ונחישות, ולרודמן היה חלק גדול בכך. זו הייתה תקופת השיא מבחינת היכולת האתלטית שלו. מבנה הגוף הארוך והאתלטי שלו, עם גמישות גדולה וכוח רב, ומעל הכל - גאונות הגנתית ברמה הגבוהה ביותר, הובילו לכך שהוא היה השומר האולטימטיבי. הוא יכל היה לשמור על רכזים וסנטרים כאחד. שלט ברחבות עם ממוצעים של יותר מעשרה כדורים חוזרים למשחק, למרות גובהו הנמוך יחסית (1.98). 


בשנת 1992 (שזכורה כשנת הדרים טים באולימפיאדת ברצלונה) רודמן השתלט באופן מוחץ על תואר מלך הריבאונדים. בעונה הזו הוא קטף נתון בלתי יאומן של 18.7 ריבאונדים למשחק (לצורך השוואה, כיום יש מפלצת עצומת מימדים בגובה 2.16, שקופצת לשמיים, עם רוחב כתפיים של טנק מרכבה ומוטת ידיים של בריכה אולמפית בשם דוויט האוורד עם ממוצע נמוך יותר). עד עונת 1997/8, סוף השושלת, שלט בקטגוריה הזו ללא עוררין. אף שחקן אחר לא רשם הישגים כאלה, מלבד ווילט צ'מברלין, שבעידן שלו היה גוליבר בממלכת הגמדים. רודמן היה פחות משני מטרים, ושיחק בעידן מאוד קשוח.
אייזאה תומאס (אגדה ענקית נוספת) אמר על רודמן :
"לפני המשחק, אנחנו עומדים על קו העונשין, מתחממים וזורקים לסל. רודמן עומד מאחורה ומסתכל על כולנו זורקים. אני אומר לו 'היי אתה חייב להשתתף גם, כולם זורקים לסל ועושים ליי-אפים בוא גם אתה'. דניס עונה לי :'אני רק מסתכל על הסיבוב של הכדור. למשל, כשאתה זורק את הכדור לסל, הכדור שלך מסתובב בדיוק שלוש פעמים עד שהוא נוגע בטבעת', אומר רודמן וממשיך 'כדומארס זורק, אז הכדור שלו לפעמים מסתובב שלוש וחצי ולפעמים ארבע פעמים עד שהוא נוגע בטבעת.'"
אייזאה ממשיך:
"עד כדי כך רודמן לקח את אמנות הריבאונד. הוא ידע כמה פעמים הכדור מסתובב בכל זריקה של כל שחקן בקבוצה שלנו (דטרויט). אם הכדור מסתובב הצידה, איפה הוא ינחת אחרי שהוא פוגע בטבעת, ומה ההסתברות שהוא יקפוץ ימינה או שמאלה אחרי המגע עם הטבעת. הוא פישט את הריבאונד לרמה של מדע מדויק, ואני בחיים לא שמעתי אף אחד שמפשט לגורמים הגנה וריבאונד כמו שהוא עשה זאת."
לסיום, הרכז הנפלא של הפיטוסנס קבע: "כשאתה מדבר על אינטליגנציית כדורסל, אני שם את רודמן ברמה של גאון".

פוזה מוכרת. נלקח מכאן

אינטליגנציית משחק הייתה ללא ספק הצד החזק של דניס רודמן. מאחורי החזות המצועצעת, האישיות המוזרה וההסתבכויות עם החוק, הסתתר מוח כדורסל שהבין את המשחק כמו שמעטים מאוד אי פעם הבינו. הוא היה גאון כדורסל, בשני צדי המגרש. הוורסאטיליות ההגנתית שלו הייתה מהמרשימות אי פעם. מי שבשנת 1987 מרר את חייהם של רכזים מהוללים וזריזים כגון דניס ג'ונסון וספאד ווב (1.72 מ'), סיים את הקריירה כמי שהוציא את קארל מאלון (120 ק"ג של שרירים) משלוותו הנצחית באחד המצ'-אפים הזכורים אי פעם. רודמן שמר על כולם, החל מלארי בירד, דרך מג'יק ג'ונסון וג'יימס וורת'י ועד למייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן (אותו זרק ליציעים בבורטאליות בפלייאוף 91'), ואפילו היה זה שעצר את שאק ושמר עליו ברגעי ההכרעה בפלייאוף בדרך לאליפויות עם הבולס. על כולם השאיר את החותם הקשוח שלו. הוא היה גאון מנטלי, תמיד ידע לזרוק את המילה, להתגרות בחכמה, להוציא מהמשחק את השחקן הטוב ביותר בקבוצה היריבה. הוא האחרון בעולם שתרצה להתעסק איתו.


כך יעשה לפרוורד המוביל של הקבוצה היריבה:

שומר על מג'יק. נלקח מכאן

שומר על שאקיל. נלקח מכאן

מבחינה התקפית, בשנותיו הראשונות רודמן ניצל את האתלטיות המופלאות כדי להיות פינישר מצויין מתחת לסלים ובמתפרצות. מה שמדהים בבחור הזה, זה שידע את מקומו בקבוצה. רודמן היה השחקן המשלים הטוב אי פעם לטעמי, והוא ידע להתאים את סגנון המשחק שלו לצרכי הקבוצה.
בדטרויט היו אלו איזאה תומאס וג'ו דומארס שעשו את מירב הנזק בהתקפה, בעוד רודמן זז הצידה ונתן להם לעשות את שלהם. בשיקגו הגדולה היה את הצמד ההתקפי הטוב בזמנים פיפן-ג'ורדן, ודניס נתן להם לעשות את שלהם בדרך לשלוש אליפויות רצופות. זה לא שהוא לא היה יכול לקלוע יותר, הוא פשוט מצא את הדרכים בהן הוא תרם הכי הרבה לקבוצה. מעולם לא היה דניס רודמן אחד משני השחקנים הטובים בקבוצה שלו, אך יחד עם זאת כמו שקארים עבדול ג'אבר אמר עליו: "הוא היה שחקן מרכזי בקבוצות שלקחו אליפויות NBA".
פיל ג'קסון, המאמן האגדי של הבולס, הוסיף בעניין ההתקפה על דניס:
"כשהוא הגיע לפיסטונס, הוא ראה שיש בחורים שיודעים לקלוע, אז הוא לא דאג בנוגע לאספקט הזה של המשחק. בעונה שאנחנו צירפנו את רודמן אלינו (שיקגו 95/6), רשמנו את המאזן הטוב בזמנים (72-10). זה אומר רבות על מידת ההשפעה שלו על המשחק. בעונה שבא פיפן לא שיחק עקב פציעה בחודשים הראשונים, רודמן נכנס היטב לנעליים שלו. ג'ורדן אמר לי שהוא הרגיש שדניס היה ה-MVP של הקבוצה באותה תקופה."


קיץ 91' היה משמעותי לרודמן. הוא לא הגיע למחנה האימונים של הקבוצה ונקנס ב-68 אלף דולרים. השושלת "הבד בויז" איבדה גובה, אביו הרוחני ומושיעו של דניס - צ'אק דיילי לא היה בקבוצה, הוא התגרש והסתבך והייתה לו ילדה בת ארבע לגדל בכל הבלגן הזה. עם ילדות מצולקת, חינוך לקוי והיסטוריה רופפת, ההתפרקות המנטלית הייתה רק שאלה של זמן. זה הגיע ב-1993, כאשר לילה אחד בפברואר אותה שנה, נמצא דניס ישן במיטתו כשלידיו רובה טעון . אותו לילה היה מהמשמעותיים בחייו של דניס. ארבע שנים לאחר מכן, בביגורפיה שדניס הוציא "As bad as I wanna' be" הודה רודמן שחלפו אצלו בראש מחשבות אובדניות. כך הוא מתאר זאת במילותיו:
"החלטתי שבמקום להרוג את עצמי, אני הולך להרוג את המתחזה שהוליך שולל את דניס רודמן למקום שאליו הוא לא רצה להגיע... אז אמרתי לעצמי, אני הולך לחיות את חיי כפי שאני רוצה לחיות אותם, בצורה מאושרת ומהנה. באותה שניה שיניתי את כל משמעות חיי. הרגתי בעצם את האדם שאותו לא רציתי להיות."

עם אישתו לשעבר, כרמן אלקטרה. נלקח מכאן

כך נולד לו בעצם דניס רודמן שזכור לרובנו כיום. המצועצע, המשוגע והצבעוני. בהחלטה של לילה אחד, עם רובה טעון במכוניתו, רגע אחד חשב על להתאבד וברגע אחר החליט לשנות את נתיב חייו, ולחיות כפי שהוא רוצה. לנצח את תדמית הילד הביישן, המופנם והדחוי, ולצאת לחיים החדשים עם "אני" חדש.
רודמן החדש, הילד הרע של עולם הכדורסל, נשאר מבפנים אותו לב עצום שחווה כל כך הרבה בחיים שלו.
את האופי המיוחד הזה מתאר פיל ג'קסון בצורה מרתקת:
"השחקנים הביטו עליו כולם בצורה מאוד ייחודית. הכללים שחלו על כל שחקני הקבוצה היו ברורים, אבל עם דניס עשינו כמה התאמות מחייבות. הוא לא היה מסוגל להגיע למשחק שעה וחצי לפני ההתחלה כמו שכל השחקנים היו חייבים להגיע. היה יותר מדי לחץ סביב המשחק עבורו. בניגוד לאחרים, הוא לא היה יוצא למגרש וזורק ומתחמם. הייתי נותן לו להגיע שעה לפני המשחק והוא הי המעביר את הזמן עם עצמו, מרים משקולות או סתם מתאמן.
חצי שעה לפני המשחק היינו מתכנסים בחדר הלבשה לתדריך. הוא היה מגיע, מתקלח, ומתיישב על הארונית עירום, רק עם מגבת לראשו. במשך כל התדרוכים והווידיאו הוא היה יושב עם מגבת המכסה לו את הראש. היה לו קשה להישאר מרוכז לתקופה ארוכה. בסופו של דבר הוא היה נועל את הנעליים, ויוצא תמיד אחרון למגרש לחימום לפני המשחק...
אבל ברגע שהמשחק היה מתחיל הוא היה נותן את כל הלב והנשמה... הוא היה שחקן חכם שהבין את התקפת המושלש כמעט מידית. חידה אמיתית עם לב רך, בחור מאוד נחמד אך עם זאת תמיד מלא בחוסר רצון לנהל איתך שיחה"
וזה באמת מה שהיה דניס רודמן - חידה. גאון כדורסל, שהיה נדבך משמעותי בשתי שושלות שלקחו אליפויות, מבחוץ ליצן וגרוטסקי ומבפנים שברירי וצנוע.

עם ג'קסון. נלקח מכאן

בחזרה לקריירה, למרות שנשארו לו שלוש שנים וחוזה על סך 11.8 מיליון $, רודמן היה באווירת שינוי ודרש טרייד. הוא הגיע לסן אנטוניו של דיוויד רובינסון, שמר על הממוצעים ועל תואר מלך הריבאונדים, אבל לא הצליח לשחזר את ההישגים הקבוצתיים בדטרויט ולזכות בתואר למרות שנתיים מוצלחות מבחינה אישית. יחד עם התדמית החדשה של "הילד הרע" הוא החל להסתבך עם פרשיות מוזרות ומשונות, והתחיל להגיע למשחקים עם מגוון התספורות הידועות שהפכו לסמל.


בסוף עונת 1994/5 נגמר החוזה שלו עם הספרס. השמרנים מטקסס לא יכלו יותר להתמודד עם האיש והשערוריות, ורודמן הפך לשם לוהט בשוק. הבולס, שנפרדו מהוראס גראנט (לאורלנדו), חיפשו חיזוק לסגל שלהם כדי לקחת אליפות רביעית בעשור. הם ידעו שצירוף של משוגע כמו רודמן, בטח במצב הנפשי המוזר שלו, הוא הימור. לבסוף שיקגו צירפה את רודמן על כל שגעונותיו, והרוויחה בגדול. דניס רודמן הרוויח עוד כמה מנטורים לחיים ומקום בו הוא התקבל באהדה עצומה, בית חם. בתקופתו בשיקגו רשמה הקבוצה את מס' הניצחונות הגבוהה ביותר בעונה סדירה - 72. ספק אם השיא יישבר בקרוב.

פעמיים שחקן ההגנה של העונה, שבע פעמים בחמישיית ההגנה
נלקח מכאן

זו הייתה אחת מקבוצות ההגנה החכמות אי פעם כנראה. בהתקפה היה כמובן את פיפן-ג'ורדן וניהול משחק מבריק של ג'קסון. בשנתיים הראשונות רודמן פספס 45 משחקים בגלל השעיות ופציעות, אבל זה לא הפריע.  אלה היו שלוש עונות נפלאות עם שלוש אליפויות וכדורסל מדהים. בעונה הראשונה רודמן, ג'ורדן ופיפן נבחרו לחמישיית ההגנה של הליגה - הקבוצה היחידה אי פעם עם שלושה נציגים בחמישיית ההגנה.
אחרי העונות בבולס, ירד המסך על הצגת "התולעת" ולא היה כבר זכר לשחקן הענק שהוא היה.
אצל דניס כמו דניס, זה תמיד היה בראש. הלב הרחב תמיד סיפק את הסחורה, וכשהראש עבד - רודמן היה מהטובים בליגה.


עבורי, דניס רודמן מסמל את כוח הרצון והנחישות. בשביל לקחת ריבאונד ולזנק על כדורים אבודים לא צריך להיות מוכשר. לא שרודמן לא היה המוכשר. הוא העדיף להיות רוצח. רודמן הוכיח לעולם הכדורסל שהמשחק לא מתחיל ונגמר ביכולת של שחקן לקלוע מבחוץ או להטביע, אלא אפשר להשפיע על המשחק ולתרום בהרבה דרכים אחרות. מבט על שיקגו מודל 2012 מאשש מסקנה זו. רודמן הוכיח שלא משנה מה עברת, מה עשית בחיים, איפה גדלת ואיך אתה מתנהג מחוץ למגרש, ברגע שאתה עולה על המגרש זה הכל מתחיל ונגמר במה יש לך לתת וכמה אתה מוכן להקריב למען הקבוצה. לא פחות מכך, את החשיבות של המנטליות בחיינו. כמה חשוב לשמור על קור רוח, ולתת לדברים להתנהל כמו שהם צריכים.


תודה רבה לך דניס רודמן, על היותך מי שאתה ועל כך שלא פחדת ללכת עם האמת שלך.
הלקח האמיתי הוא: "תשקיעו בילדים שלכם". :)

זה מתחיל בראש ונגמר בראש, בכדורסל ובחיים.
נלקח מכאן

נאומו המרגש במעמד הכניסה להיכל התהילה של הכדורסל על שם נייסמית': 

היי-לייט'ס של רודמן:

מעיף את פיפן ליציע:

בטנגו צמוד עם "הדוור":

26 נק' למשחק במכללות. הנה תזכורת שהוא גם יודע לקלוע: