מעז יצא מתוק?

עשרות כתבות ואלפי מילים נכתבו על מצבו של דריק רוז מאז שנפצע בשלהי חודש אפריל, אבל כולן שליליות. 

האם יכול להיות שהפציעה דווקא תיטיב עם הרכז מאילינוי?

מאת: אמיר שפירא

28 באפריל, משחק הפתיחה לפלייאוף 2012. דריק רוז חוזר להוביל את שיקגו בולס אחרי עונה רוויה בפציעות. יכולת מצויינת של הבולס מביאה ליתרון מוחץ על פילדלפיה, דקה וחצי לסיום המשחק. ת'יבודו משאיר את רוז על המגרש כדי להוריד חלודה לקראת המשך הפלייאוף, בתקווה להחזיר את האליפות לשיקגו אחרי כמעט עשרים שנה. ואז זה קרה - רוז יצא להתקפה, עבר על חסימה של נואה והשאיר את ג'רו הולידיי מאחור, הוריד שני כדרורים ובעזרת שינוי כיוון ימינה הרחיק גם את ספנסר הוז. מה נשאר? לעלות לסל, שלושה מטרים מהטבעת, לעוד פלואטר מוצלח. אבל בדרך, הו בדרך, משהו השתנה. רגע לפני שרוז ניתר לזריקה שהפכה לסימן ההכר שלו, הוא נחת על רגל שמאל לא טוב. במקום לזרוק לסל הוא מסר לבוזר, נחת בזהירות על הפרקט וזחל אל מחוץ לקווים. הזריקה הבאה שרוז ראה הייתה בבית חולים. בראיון הראשון אחרי הפציעה אמר רוז לאגרי סם מ-CSN: "אני זוכר את הרגע שבו נפצעתי, אני זוכר הכל. זוכר איך קפצתי באוויר ומיד נחתי. שמעתי קול נפץ, הרגשתי משהו שבאמת נקרע. בהתחלה כאב לי, אבל לא רציתי לצרוח או משהו. כשזה קרה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה האנשים שדיברו מסביב. יכולת לשמוע את כל האולם, אנשים פשוט לחשו דברים כמו 'לא שוב!'. אני רק קיוויתי שזה לא משהו רציני. אחרי זה הלכנו לבית החולים, עברתי בדיקת MRI, התפללתי כל הזמן. ד"ר בראיין קול, הרופא של הבולס, בא אלי ואמר שזה קרע. לא יכולתי להאמין. זה היה הדבר הקרוב ביותר למוות עבורי. הרגשתי שהאוויר יצא לי מהמפרשים".

צריך לומר את האמת – מדובר בפציעה קשה מאוד לספורטאי, קל וחומר לשחקן מסוגו של דריק רוז שמתבסס על אתלטיות, זריזות ותנועות אקרובטיות. הזמן מקהה את הפסימיות, אבל העובדה היא שמדובר בחבלה גופנית שבעבר נחשבה לקטלנית מבחינה ספורטיבית. טימי הארדוואי, רכז בעל רקורד מפואר בליגה, עבר פציעה דומה בשנת 1993. הארדוואי, יליד שיקגו, התייחס לעתיד הקרוב של רוז בראיון לשיקגו סאן-טיימס: "השנה הבאה תהיה קשה מאוד עבורו. הקושי המרכזי בשבילי היה לגרום לראש ולברך לשדר על אותו הגל, כדי שאוכל לשחזר פעולות שעשיתי לפני הפציעה - כמו שינויי כיוון, לחדור לסל ולא לחשוש להיכנס לעימות עם שחקנים חזקים. זה היה האתגר הגדול ביותר שהייתי צריך להתגבר עליו".

האם הוא יהיה שחקן טוב יותר בעוד שנתיים? (איור: ארון ארצ'י. לאתר שלו לחצו פה)

בשלב הזה אתם בטח תוהים מה הקשר בין הכותרת לבין תוכן הכתבה. אז הנה הקשר: נכון, הפציעה אמנם קשה, היא באה בטיימינג גרוע לקבוצה, את ההשלכות שלה נראה רק בעוד מספר חודשים. ברם, אם שמים את הבעיות והרעש בצד, נשארים עם תהליך השיקום והאפשרויות שהוא פורש בפני דריק רוז. המשבר הזה הוא בעצם הזדמנות. רוז הוא לא האתלט הראשון ולא האחרון שעבר פציעה שהגבילה את היכולות הפנומנליות שלו. אפילו גדול שחקני הכדורסל, אותו אנחנו מכירים היטב, שכלל את המשחק שלו עקב אותה הבנה שאסור להסתמך רק על עליונות פיזית. גם הארדוואי הדגיש את השיפור שלו בקליעה מבחוץ בעקבות הפציעה. הסיבה לשיפור נובעת מהזמן שיש לשחקנים לעבוד על הזריקה. זמן בלי משחק הוא מכשול, אבל הוא מהווה מעין שקט תעשייתי המאפשר לשחקן ברמה של רוז, עם מדריכים מתאימים, לשדרג את נקודות התורפה במשחק שלו. הקליעה של רוז, למרות שעבד עליה בשניים האחרונות, עדיין טעונת שיפור. כעת, יש לו הרבה זמן לעבוד עליה. למזלו, הפציעה לא מונעת ממנו לעבוד על פלג הגוף העליון, לחזק את המאסה שלו בכתפיים ובזרועות וכאמור – לזרוק, לזרוק ולזרוק. במילותיו של הארדוואי: "הוא יכול לזרוק הרבה זריקות עונשין. כמו כן, הוא יכול לשחק 'חיובים' כדי להתאמן על הזריקה מבחוץ. זה הולך לעשות אותו קלע טוב יותר - אם אתה זורק אלף זריקות מטווחים שונים ביום ואלף זריקות עונשין ביום, אתה תשתפר. זה שיפר את הקליעה שלי".

מייקל ג'ורדן הגיע ל-NBA כאתלט נהדר. הוא היה סקורר פנטסטי, עם יכולת מדהימה להגיע לאזור הטבעת ולסיים עם נקודות. עם כל הכבוד לתכונה הזו, היא לא הייתה הופכת אותו לאגדה שאליה הפך. עם הזמן ג'ורדן למד לרפד את המשחק שלו באספקטים נוספים, כמו קבלת החלטות, ראיית משחק, הגנה. מעל הכל – קליעה מבחוץ, ובמגוון דרכים. ג'ורדן מעולם לא היה צלף מעבר לקשת, אבל אי אפשר שלא להשתאות נוכח השיפור שלו מתחילת הקריירה בסוף שנות השמונים ועד לשיאה, אי שם באמצע הניינטי'ס. משחקן של פחות מזריקה ל-3 במשחק (בפחות מעשרים אחוז) הוא הגיע לפסגה של 3.2 זריקות ל-3 בדיוק של 42.7%. אפילו סטיב קר היה מסתפק בנתונים כאלה.

 יכול להיות שהיתרון הגדול באמת יגיע ממקום לא צפוי. לא צריך להכיר מקרוב את דריק רוז כדי לדעת שהבחור צנוע מאוד. הוא לא אוהב את אור הזרקורים. נוח לו לשחק על המגרש, כי זאת במה שהוא מרגיש בה מוגן, אבל מחוץ למגרש הוא משדר אווירה של חוסר נוחות. הוא לא אוהב להשוויץ, הוא סולד מ"שופוני" (לראייה – הצגת חמישיית המזרח באולסטאר האחרון). כרגע קורה תהליך מעניין, כשרוז נאלץ להפוך לטאלנט אמיתי. לא רק שחקן כדורסל מוכשר, כי אם כוכב טלוויזיוני, אדם שנמצא במרכז. אחד שצריך לדבר על עצמו, לשווק מוצרים, להיות מושא לפרסומות של ענקית הנעלה והלבשה. אדידס, בפרויקט THE RETURN שהיא מנהלת בשבועות האחרונים, יוצרת מצב חדש. בהתחלה זה גמגם, רוז לא הצליח להתחבר לסיטואציה, אבל יש שינוי באוויר. השינוי הזה עשוי לחזק את הצד המנטלי אצל רוז. שחקנים ברמה הזו צריכים להיות גם מרוכזים בעצמם, לרצות להצליח כדי שהשם שלהם יהיה בכותרות. "הדרייב" הזה ממקסם את ההישגים שלהם. התהליך הפסיכולוגי שרוז נדרש אליו יכול ליצור שחקן יותר שלם ויותר בשל מכל הבחינות. יש הבדל בין שחקן מצויין לאלוף, ואולי ההבדל טמון שם. הדרך של ג'ורדן ליצירת שושלת הבולס הייתה רצופה בירידה לחיים של חבריו לקבוצה. הוא דרש מהם, ולעתים בצורה בוטה, לתת את הכל על המגרש. אלמלא הפציעה, רוז היה ממשיך בקו נסוג, נותן לדברים לזרום לכיוונו. ישנה אפשרות שבתום השיקום נראה שחקן אסרטיבי ואגרסיבי יותר.

האופטימיים שבינינו ישאבו תקווה מהעדכונים השוטפים על השיקום שלו. הדיווחים מהמקורבים לשחקן ולקבוצה מתייחסים לעבודה קשה בכל התחומים, כאשר גם הפן הפסיכולוגי לא מוזנח. למען עתידה, אסור לשיקגו לדחוק ברוז לחזור, ועושה רושם שקברניטי שיקגו יודעים את זה. אם חלילה הוא יחמיר את הפציעה בגלל שהשיקום לא יושלם והברך לא תחלים, זה עלול לסכן את הקריירה של הגארד המוכשר. עם הזמן והסבלנות, הוא יחזור. כל האינדיקציות מעידות כרגע על חזרה לקראת הפלייאוף.

רוז אולי לא יחזור אותו שחקן, עם יכולת מפעימה לחדור לסל, אבל הוא יכול להוסיף אלמנטים אחרים למשחק שלו ולהפוך לשחקן יעיל יותר. נקודה אחרונה היא שכיום, עם היכולות הטכנולוגיות והידע הרפואי הנרחב, רוז עשוי בכל זאת לשחזר את היכולת המקורית שלו.